יקבי אליעז בנימינה בע"מ נ' קליבנר ואח'

פסק דין

ראשיתו של תיק זה ביום 24/8/2009, בתביעה אשר הוגשה על ידי התובעת כנגד שני הנתבעים. בתביעתה עתרה התובעת למתן צוו מניעה קבוע; צו עשה וצו הצהרתי, הכל כמפורט בסעיף 48 לכתב התביעה. במקביל עתרה התובעת לקבלת צווים זמניים. לאחר שהתקיים דיון, הכולל חקירות המצהירים, ניתן צו מניעה זמני על ידי כב' השופט הראל, ראו הצו מיום 8/9/2009 (להלן : "הצו הזמני"). בסיום החלטתו קבע כב' השופט הראל: "הוצאות הבקשה בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ לחובת/זכות כל אחד מהצדדים בהתאם לתוצאה בתיק העיקרי".

בפניי התקיימה ישיבת קדם משפט אחת ביום 27/5/10, במסגרתה ניתנו הוראות לעניין השלמת הליכים מקדמיים והגשת תצהירי עדות רשאית.

בעוד הצדדים מתכתשים ביניהם בעניין השלמת ההליכים המקדמיים, והוגשו מספר בקשות בעניין זה, הגישה הנתבעת 2 ביום 19/8/10 בקשה למתן פסק דין כנגדה. בבקשה זו הודיעה הנתבעת 2 כי משיקולים כלכליים של עלות מול תועלת, מוכנה היא כי ינתנו הסעדים המבוקשים בתביעה, ובתנאי שהנתבע 1 יצהיר שכל ההסכמים בינו לבין הנתבעת 2 מבוטלים, ואין לא כל טענה בעניין זה; וכי לא יושתו עליה הוצאות, לרבות אי הטלת ההוצאות שנקבעו בצו הזמני.

לאחר קבלת הודעת הנתבעת 2, התבקשו והתקבלו תגובות הצדדים האחרים. הנתבע 1 הסכים לתת את ההצהרות המבוקשות על ידו; ואילו התובעת התנגדה להתניית קבלת התביעה באי פסיקת הוצאות כנגד הנתבעת 2. לדידה, משאיבדה הנתבעת 2 עניין בתובענה ומשהביעה את הסכמתה למתן הצווים כנגדה, לא ניתן להתעלם מכך וכל שנותר לדיון הוא שאלת ההוצאות.

ביום 2/11/10 זימנתי את הצדדים לדון בנושא ההוצאות, לאחר שהתרשמתי שזהו סלע המחלוקת המונע סיומו של תיק זה.

ב"כ הנתבעת 2 חזר על טיעוניו שהסכמתו לקבלת התביעה מותנית באי פסיקת הוצאות.

מעבר לכך, כל צד טען לעניין הוצאותיו, וב"כ התובעת טען שיש מקום לפסוק הוצאות ריאליות בתיק זה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, קובעת אני כי יש לתת פסק דין כמבוקש בסעיף 48 לתביעה, ובסייגים שצוינו בעת הדיון מיום 2/11/10 (לגבי סוג הענבים). עוד יש להבהיר שפסק הדין מתייחס לבציר שנות 2011-2012 בלבד.

התובעת תגיש פסיקתא לחתימה המבהירה עניינים אלו, ככל שיש בכך צורך. עוד יובהר ויודגש כי כל ההסכמים בין הנתבע 1 לנתבעת 2 ככל שנוגעים לענבים שבמחלוקת מבוטלים, ולמי מהצדדים לא תעמוד כל טענה בעניין זה.

לגבי עניין ההוצאות – מסכימה אני עם ב"כ הנתבעת 2 כי רשאי הוא להתנות את הסכמתו למתן פסק דין כנגדו באי תשלום הוצאות בהליך העיקרי. בית המשפט אינו יכול לכפות על צד הסכם פשרה ו/או לעצב את תוכנה. למעשה, הנתבעת 2 הציעה לתובעת הסכם פשרה – ואם הסכם זה לא מתקבל – אין הסכם ופסק דין יכול שינתן רק לאחר שמיעת הוכחות, קביעת ממצאים עובדתיים והסקת מסקנות משפטיות.

עם זאת, סבורני כי לא ניתן להתנות את ההסכמה בויתור על ההוצאות שניתנו בצו. הצו מפורש וקובע כי החיוב יוטל על פי התוצאה. אם התביעה מתקבלת (ולעניין זה גם קבלת התביעה על דרך הפשרה מובילה לאותה תוצאה), יש לכבד את החיוב שנקבע. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על המותב שנתן את הצו הזמני, ואין גם כל מקום לפרשו: החיוב הינו על פי התוצאה בהליך העיקרי – אם התביעה מתקבלת, יש לשלם חיוב זה.

האם יש מקום להטיל חיוב נוסף על מי מהנתבעים? סבורני שיש להשיב על כך בשלילה, ממספר טעמים: ראשית, השלב אליו הגיע התיק – ישיבת קדם משפט אחת, בטרם הוגשו תצהירי עדות ראשית ובטרם הושלמו ההליכים המקדמיים. אמנם, ניירת רבה הוגשה לתיק, אולם הדבר אינו מעיד בהכרח על נחיצותה.

שנית, טענות הצדדים לא התבררו לגופו של עניין. גם בדיון בצו הזמני לא הזמין איש מהצדדים את מר פיילר מאגודת הכורמים. סבורני שלעדותו היה משקל רב לצורך הכרעה בתיק ואיני יכולה לקבוע, על סמך כתבי הטענות בלבד, האם אכן ההתקשרות בין הנתבע 1 לנתבעת 2 הייתה "שלא כדין" ו/או "בחוסר תום לב". העובדה שניתן פסק דין כנגד הנתבעים כבר בשלב זה, בהסכמתם, אינו מלמד בהכרח על כך שבסופו של יום התובעת הייתה זוכה בדין ומקבלת הוצאות משפט הולמות. גם תרחיש הפוך הינו אפשרי.

לכן, בשלב זה על בית משפט לשקול שיקולים מערכתיים, ובכלל זה עידוד פשרות, וכן להעריך את סיכויי וסיכוני הצדדים בתיק זה. באשר לשיקול הראשון – לא תצמח כל תועלת אם גם בפסק דין שהושג בפשרה, בשלב מקדמי שכזה, יחויבו הנתבעים בהוצאות משפט "מלאות" (ריאליות, כמבוקש על ידי התובעת). אם כך יהיה הדבר – מהו התמריץ לפשרה?

ובאשר לסיכונים ולסיכויים – סבורני כי בתיק זה הסיכונים והסיכויים הינם זהים. לא התרשמתי כי בהגנה קלושה עסקינן, בוודאי כל עוד לא נשמע הגורם אותו הזכרתי לעיל. סבורני שהתוצאה שכל צד נושא בהוצאותיו בתיק העיקרי הינה צודקת ונכונה בנסיבות שבפניי.

לכן – הנני מחייבת כל אחד מהנתבעים לשלם את הסכום שהושת עליו בצו הזמני, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן הצו ועד לתשלום המלא בפועל. אינני מחייבת בסכום נוסף מעבר לסכום הנ"ל, מהטעמים אותם פירטתי לעיל.

למעלה מן הצורך אציין כי בנסיבות העניין סכום הוצאות של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין עבור ניהול ההליך, בכללותו, כולל הדיון בצו הזמני, עד השלב בו ניתן פסק הדין בפשרה, הינו סכום נכון וראוי בכל קנה מידה.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.

כל המועדים שנקבעו לצורך המשך דיון מבוטלים.